להתאבל על הפרידה

התחושה הזו, כשהרעב כבר עבר ואת יודעת שהגיע הזמן לסיים את הארוחה.

אבל את לא מצליחה.

כאילו שאת מסרבת להיפרד מבן-זוג שהיה מקסים בהתחלה, וכעת לא מתאים יותר.

מה הדבר הזה שמושך שם כל כך?

היום העזתי להסתכל על הנקודה הזו בעיניים פקוחות.

במודעות.

הנקודה שבה הקסם פשוט נגמר ואת יודעת שהגיע הזמן להמשיך הלאה - לעבר שאר חייך - ולסיים את הארוחה.

יש שם, בנקודה הזו, תקווה.

התקווה שזה ימשך, שהקסם יחזור, שההרגשה תשתפר בעקבות הביס הבא, שההנאה תתארך.

אבל היום הבחנתי כמה כוזבת התקווה הזו.

הביס הבא לא רק שיהיה זהה בטעם לביס הקודם, אלא שהוא גם יוצר הרגשה שהיא כבר לא קלילה בגוף. ובעבור אשליית נחמה אני מוותרת על משהו אמיתי לחלוטין - קלילות והרגשה נעימה בסיום הארוחה. ותחושה של שיתוף פעולה מלא ביני לבין הגוף המדהים שלי.

וכשהעזתי לעצור שם, בנקודה שבה הרעב נגמר ושנייה לפני הביס הבא - עלה שם כאב אדיר. ממש אבל על הפרידה מהביס הבא. מהאשלייה שהוא יפתור את כל בעיותיי וירגיע אותי. נתתי לאבל הזה להיות, הזמנתי אותו להגיד לי את אשר בפיו (אחת הטכניקות שאני מעבירה ללקוחותיי).

והאבל שיתף אותי שהביס הבא שאחרי סוף הרעב נושא את התקווה להנאה אקסטטית ויוצאת מגדר הרגיל, כזו שרואים בעיקר בפרסומות. והביס הזה גם נושא את התקווה הלא מדוברת (שאני מורידה בעזרת האוכל חזרה לליבי) שהחיים יהיו פשוטים יותר, קלים יותר, זורמים יותר, מהנים יותר. והכי חשוב - שזה יקרה כל הזמן. שלא יהיו עליות ומורדות במצבי רוח, בחיים, בתנאי החיים, במצב העולמי ועוד. שהכל יהיה סטטי ומושלם.

ונתתי לעצמי לחוש את האבל הזה במקום לאכול אותו.

ממש להרגיש אותו במקום לעשות איתו משהו.

וזה דרש אומץ. המון אומץ! להישיר מבט ולהסתכל לכאב בעיניים.

אבל מאותו הרגע לא היה לי שום רצון לאכול מעבר לביס הבא.

כי באיזשהו מקום עברתי את הפרידה הזו, מבן הזוג האהוב שאיננו טוב לי עוד. זה שקיוויתי שיציל אותי מעצמי.

שום אוכל בעולם לא יפתור לי בעיות - מחשבה כל כך ברורה מעליה וכל כך לא ברורה לתת המודע שלנו.

וכך היה.