"אמא, השמנת" היא אמרה לי. זה מה שעניתי לה

"אמא, השמנת", אמרה לי בת ה10 שלי בחוסר נוחות כשהחלפתי חולצה הבוקר. אותה בת ה-10 שבוחנת כעת כל מילימטר במראה במשך שעות כל יום בגלל השינויים שהחלו בגוף שלה.

"נכון, בובי" אמרתי לה ברוגע. אכן, אחרי תקופת האכילה הרגשית שהיתה לי הרגשתי כבדה יותר ושהבגדים יושבים פחות נוח על הגוף.

שתיקה. היא נראית מבולבלת.

"אמא, אני רוצה שתעשי דיאטה" היא פוסקת לבסוף.

"למה?"

היא נראית נבוכה, כאילו משהו עומד לה על קצה הלשון והיא לא מעזה להגיד.

"זה מפריע לך שהשמנתי?" אני שואלת ברכות.

היא נושמת לרווחה, ומהנהנת, שמחה שהוצאתי לה מהפה מילים שלא היה לה נעים להגיד.

"איך זה בעצם מפריע לך, בובי?"

"אני חושבת שזה לא יפה." היא פולטת, עדיין נבוכה. פעם אמירה כזו היתה שולחת אותי לשנאה עצמית. הקול של השנאה עדיין שם, כי הוא הוטמע בי ובכל הנשים בחברה המערבית, וקולות לא באמת נעלמים. אבל היום אני רואה אותו, אומרת לו שלום, מחייכת וחוזרת למרכז שלי.

כי אני יודעת שזה לא הקול שלי. כי בקול שלי, שמצאתי כשהתחברתי אליו חזרה, מעולם לא נראיתי לעצמי פחות יפה כשהשמנתי.

ולכן להרזות בשביל להיראות יפה יותר אף פעם לא החזיק לי את המוטיבציה לשינוי תזונתי יותר משבוע-שבועיים. לא בצום לסירוגין, לא בדל פחמימה ולא בשום דיאטה אחרת.

אבל כשהשמנתי - כן הרגשתי יותר כבדה, פחות אנרגתית, וזה תמיד דירבן אותי להשקיע בעצמי יותר, כי זה היה משהו שהיה מחובר פנימה – הרצון להרגיש קלילה ואנרגתית.

חיה.

"באיזה צורה זה לא יפה?" אני לא מוותרת לה.

היא נבוכה. לרגע היא בודקת בתוך עצמה. לרגע היא מבינה שרזון הוא לא בהכרח משהו שחייב להיות יפה או מכוער, ואולי יש דיעות שונות. "זה פשוט... שונה ממה שאני רגילה." היא מחייכת בסוף.

"נכון, בובי", אני מחייכת איתה, מרגישה איך המתח עוזב את הכתפיים שלה, "אנחנו רגילות לראות פרסומות עם נשים רזות, בובות עם גוף רזה... אבל אם את תסתכלי ברחוב, במציאות האמיתית שלנו, בואי נגידי לי מה את רואה? אילו צורות גוף את רואה?"

"שונות. לא רק רזות", היא מהנהנת. "שמנות, רזות, באמצע..." "אז האם שונה זה בהכרח פחות יפה? אולי שונה זה פשוט מה שזה – שונה?"

היא שותקת, עדיין לא רגועה לגמרי. היא בעצמה מרגישה שונה כל החיים שלה, זה נוגע לה במקום חשוף וכואב.

"רוני, בובי, אני לא הולכת לעשות דיאטה כדי שאת או מישהו אחר יחשוב שאני יפה יותר כשאני יותר רזה", אני מחייכת, יודעת כמה לא פשוט אולי לשמוע לה את זה. היא בתחילת גיל ההתבגרות, והיא רוצה להרגיש שייכת. ואני רואה איך לאט לאט היא מוכנה לעשות יותר ויותר כדי להיות שייכת. איך היא מוכנה להכפיף את עצמה יותר ויותר למה שמצופה ממנה, כולל על ידי עמעום האור של עצמה. "אני לא מוכנה לשנות את הגוף שלי בשביל זה שמישהו אחר ירגיש יותר בנוח איתו. בדיוק כמו שאני לא מוכנה שמישהו ייגע בי בצורה שלא נעימה לי כדי שהוא ירגיש נעים."

היא פוערת אליי עיניים מבינות.

האסימון נפל.

מהילדות חינכנו אותה שאם מגע כלשהו לא נעים לה – יש לה זכות לסרב כי הגוף שלה הוא שלה, וחשוב שתהיה בנוח איתו ועם המגע שהוא מקבל. מילדות לימדנו אותה שכשמשהו לא נעים לה במגע בגוף, היא אומרת לא ברור, והצד השני מפסיק.

אז מדוע זה צריך להיות שונה עם איך שהגוף נראה?

"אני לא הולכת לעשות דיאטה כי זה לא יעזור בובי", אני אומרת בחיוך. "דיאטה לא תפתור את הסיבה שבגללה השמנתי. אבל אני כן אעשה משהו אחר. השמנתי כי אכלתי כדי להרגיע רגשות. אכלתי בגלל שכשהרגשתי את הרגשות האלה לא נתתי לעצמי להרגיש אותם, חשבתי שהם לא בסדר. כשהרגשתי עצב – אכלתי במקום לבדוק מדוע אני מרגישה עצב. כשהרגשתי תסכול – אכלתי במקום לבדוק מדוע אני מרגישה תסכול. ו*זה* משהו שאני לא מוכנה שימשיך יותר – לא לקבל את הרגשות שלי. כי מותר לנו להרגיש כל רגש. גם אם הוא לא נעים. ולכן, התפקיד שלי עכשיו הוא להקשיב לעצמי, ואז אני פשוט לא ארצה לאכול בגלל הרגשות. ואז המשקל יירד לבד."

היא מחייכת באיטיות. "כן, אמא, אני רוצה שתרגישי כל רגש".

גם אני, אהובה שלי, אני אומרת לה ולעצמי בלב, ומחבקת את הילדה שבתוכי, שלא הרגישה לגיטימציה להיות מי שהיא, הרגישה תמיד שונה, עמעמה כל כך הרבה פעמים את האור שלה ואת הדעות שלה עבור אחרים. "לא עוד" אני מבטיחה שוב לילדה הקטנה המתוקה הזו שבי, "אני לא עוזבת אותך יותר לעולם, ואני לא מוותרת על הקול שלך לעולם. הא חשוב לי."

וזה בדיוק מה שאני הולכת לתת למשתתפות בקבוצת "פורצות את גבולות האכילה הרגשית ":

לגיטימציה.

לגיטימציה להקשיב לקול הפנימי שלהן במקום לאכול אותו.

לגיטימציה לחבק (מטאפורית ופיזית) את החלק בתוכן

שלא העזו להקשיב לו ואכלו כדי להשתיקו,

לגיטימציה ומיומנות לתת לרגשות להיות

מבלי לדחוק אותם מהתודעה באמצעות אכילה. וכן, אז המשקל יורד לבד. הרישום נסגר בעוד 3 ימים בלבד!

כל הפרטים בלחיצה כאן.