האם התמכרות לאוכל היא אמיתית? או שזו פסיכולוגיה בגרוש?

האם התמכרות לאוכל היא אמיתית? או שזו פסיכולוגיה בגרוש?

זו, בשפה פשוטה, היתה השאלה ששאלו את עצמם חוקרים במחלקת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה באוניברסיטת פלורידה.

אנחנו רגילים להשתמש במושגים של "אני מכור לשוקולד", "אני חייב את זה כמו סם". בתור דיאטנית שעובדת עם תזונה דלת פחמימות אני רגילה לעבוד עם אנשים לפני ואחרי שהם "נגמלו", והם מתארים הבדל של שמיים וארץ אחרי הגמילה, כאילו איזה חוטי משיכה בלתי נראים נחתכו להם.

אבל רבים מתנגדים לתפיסה הזו, וטוענים ש"אי אפשר להתנזר לנצח, חייבים קצת בשביל הנשמה, וזה נועד לכישלון".

האומנם?

החוקרים באוניברסיטת פלורידה רצו לבדוק מה בעצם ההוכחה המדעית לטענות האלה על התמכרות לאוכל?

ואם אכן קיימת התמכרות כלשהי לאוכל – האם היא רגשית, פיזית או שניהם?

אז הם צללו לתוך 52 מחקרים איכותיים שהיו קיימים על הנושא (כמות לא קטנה).

מה שהם מצאו לא יפתיע כל חובב שוקולד ידוע, ולא הפתיעו גם אותי.

אבל בכל זאת החלטתי שזה ממש ממש חשוב לכם לדעת על זה, ותיכף אספר לכם למה.

הם בדקו המון קריטריונים שמגדירים התמכרות למזון: בעיה במערכת התגמול במוח (המערכת שנותנת לנו להרגיש טוב בעקבות פעולה מסויימת), קושי בשליטה, עמידות או גמילה, כרוניות, נסיגות ועוד.

ונחשו מה... הם מצאו הוכחה שקיימת בעיה בכל אחד ואחד מהדברים האלה!

יותר מכך, הם מצאו שקושי במרכז התגמול במוח היה הדבר שהיו לו הכי הרבה הוכחות במחקרים,

וסיכמו: "הממצאים מצביאים שהתמכרות למזון הוא מצב ייחודי שמתאים לאבחנה של הפרעת שימוש בחומרים ממכרים (substance use disorder)".

למען הסר ספק – סמים, סיגריות ואלכוהול נמצאים באותה קטגוריה!

החוקרים הדגישו ש"מזונות מעובדים, שבהם הוספו ממתיקים (מכל סוג) ושומנים הם בעלי פוטנציאל ההתמכרות הגדול ביותר". (תרגום: שוקולד, עוגות, פיצות וחטיפים...), "אומנם גם גורמים התנהגותיים וגם גורמים של התמכרות פיזית קשורים לתהליך ההתמכרות הזה, אך הממצאים מצביאים שהתמכרות זו מתאימה יותר להפרעת שימוש בחומרים ממכרים מאשר להתמכרות התנהגותית-רגשית".

בואו נדבר רגע מה זה אומר בתכלעס, כי לא סתם הבאתי לכם את זה. זה אומר שאתם לא חסרי אופי. זה אומר שזו התמכרות פיזית לכל דבר ועניין, כמו לסם, עישון ואלכוהול.

והכי חשוב – זה אומר שגם הטיפול בכך חייב לעבור דרך הגמילה הפיזית – שהרי שם מתחילה כל הבעיה!!!

חייבים להפסיק את זה לגמרי ו"לכבות" את המסרים האלה שמגורים כל פעם מחדש על ידי החומר הממכר על מנת להתחיל לדבר בכלל על איזשהו סוג של גמילה.

סורי, אבל לאכול "קצת", "מדי פעם", לא ממש עובד אצל רוב האוכלוסיה.

יש יותר מדי מנגנונים במוח שיצדיקו לכם את ההתנהגות הזו עד שה"קצת" יהפוך להיות ממש הרבה. למה? כי זו קודם כל הפרעה פיזית, ורק אז התנהגותית.

ואם זו הפרעה קודם כל פיזית – חייבים להתחיל מהפיזי!

כל האמור לעיל אינו אומר שאין פן התנהגותי-רגשי לעניין. בטח שיש – גם החוקרים ציינו זאת במפורש. אבל הראיות מצביעות על כך שהטיפול חייב להתחיל מהגמילה הפיזית – תוך כדי התייחסות לכל האלמנטים הרגשיים של ההתמכרות (כולל התנהגות מתאימה למניעת נסיגות – שזה מה שכל נגמל מסיגריות/סמים/אלכוהול עובר).

אז פעם הבאה שאתם עדיין מתקשים לוותר על המתוק "מדי פעם, כי אני לא אתמכר מפעם אחת", תיזכרו במה שלימדו אתכם בשיעורים בתיכון על הסמים: "מספיקה פעם אחת".

מקור:

Gordon, E.L.; Ariel-Donges, A.H.; Bauman, V.; Merlo, L.J. What Is the Evidence for “Food Addiction?” A Systematic Review. Nutrients 2018, 10, 477