על כעס ואכילה רגשית (סדרת "בטיפול אצל דיאטנית לא קונבנציונאלית").

הפוסט הבא הוא בתחושה שלי הפוסט האישי ביותר שכתבתי עד עכשיו.

כי אני מאפשרת לכם להציץ לקליניקה שלי, המקום האינטימי ביותר מבחינה רגשית עבורי בעבודה שלי.

אני עושה את זה באישור של מטופלת מקסימה שהציעה את זה כדרך לעזור לה לקבל תמיכה ותגובות מבלי להיחשף בפרטיה האישיים, והפוסט הזה עבר את האישור שלה בטרם הפרסום. זהו כנראה פוסט אחד מסדרה של פוסטים שיקראו "בטיפול".

אנא, אם אתם מגיבים, זכרו כי מדובר בנפש אדם שהעז לחשוף את החולשות שלו לפניכם, אז היו עם חמלה.

זהו תמלול של חלק מהטיפול, שממנו נמחקו כל הפרטים המזהים וכל שלב האנמנזה (לקיחת כל הפרטים האישיים, הרפואיים והתזונתיים) שאני עושה תמיד במפגש הראשון.

לצורך אנונימיות נקרא לה א'. התגובות שלה הן בפונט רגיל. את התגובות שלי כתבתי בפונט מודגש.

שימו לב - התמלול שכאן הוא לא מה שאני עושה עם כל מטופל ומטופל. פשוט כי בקליניקה הפרטית שלי אני לא עובדת לפי שבלונה אחת שאני מנסה להתאים את כולם לתוכה. יש לי המון כלים גם תזונתיים וגם פסיכולוגיים, והתפקיד שלי כפי שאני רואה אותו הוא להתאים את הכלי המתאים למטופל המתאים. אבל חשוב מזה, ולפני כל הכלים כולם - להיות שם עבור האדם שמולי ממקום של קבלה, הכלה ואמונה ביכולות שלו.

א: אני פונה אלייך כדי לעזור לי. אני ממש מבולבלת, אני לא מצליחה להתמיד במשהו. אני יודעת ששיטת הצום לסירוגין עושה אצלי תוצאות, אני יודעת שדל פחמימות עושה אצלי תוצאות, אבל אני כל הזמן מזפזפת ביניהם ולא מצליחה להתמיד במשהו.

רותי: אני שומעת את התסכול שלך. זה באמת לא פשוט, ואני שומעת (הערה: מהאנמנזה שעשיתי לפני כן) שאת נלחמת עם זה הרבה זמן. אני רוצה לחדד ולהבין ביחד איתך - מה בעצם הכי חשוב לך להשיג בכך שפנית אלי? מה המטרה הכי חשובה לך?

א: תראי, אומר לך בכנות: לא נעים לי עם הגוף שלי. אבל מבחינה בריאותית – אני לגמרי סבבה. פשוט בא לי להיות בטוב עם הגוף שלי.

רותי: להיות בגוף שנוח לך בו זו זכות לגיטימית לחלוטין. זה בסדר גמור. בואי נחדד את זה.. אני רוצה - אם זה בסדר מבחינתך - לשמוע עוד פרטים. בואי ספרי לי מה את מרגישה שעבד לך ומה לא בכל שיטה - דל"פ וצום לסירוגין.

אז בדל פחמימות מה שעבד לי מעולה היה הפחתת הרעב, שובע נעים מאוד, ירידה בחשקים. מה שלא עבד לי היה שהרגשתי מוגבלת, והיו לי כאבים בצד ימין של הבטן, שאני יודעת כיום שהיו בגלל עודף שומן, וכיום כשאני לוקחת אנזימי עיכול במצב כזה אז הכל בסדר. כן ירדתי במשקל עם דל פחמימות בצורה משמעותית עבורי, בסביבות 6 קילו.

בצום לסירוגין מה שממש עובד לי זה שזה בפועל מצמצם לי את שעות האכילה, ואז בעצם אני אוכלת פחות. כי בדל פחמימות יכולתי לנשנש ואז לא הייתי יורדת. מצד שני במצב כזה של צום לסירוגין אני נוטה לחרוג מאוד, במיוחד במחזור. לפני מחזור אני פשוט מתקשה לשמור על תזונה כלשהי. וגם ההתרגלות לצום לסירוגין היא לא פשוטה בכלל, חולשה וכל זה, אז כשאני יוצאת מזה קשה לי לחזור.

וכשאת אוכלת, ממש ברגעים שאת אוכלת כל ארוחה, האם את בקשב למה הכי מיטיב עבור הגוף? מה שאני בעצם שואלת זה מתוך אילו טריגרים וסיבות את אוכלת? רעב? תסכול? כעס? תחושה שיש איזה חור בבטן? משהו אחר?

(חושבת)

לפעמים אני אוכלת כי אני מתוסכלת, או מוצפת, או כועסת, או בודדה. לפעמים אני אוכלת כי אני מרגישה שאני לא ארשה לעצמי בהמשך אז עכשיו אני אוכל כמה שאני יכולה. ולפעמים אני אוכלת פשוט כי אני רעבה. ולפעמים סתם כי יש לי מקום בבטן וזה נעים לי.

זה בהחלט תחושה נעימה לאכול. ואני סקרנית למקד את זה עוד יותר: איך את יודעת מתי להתחיל לאכול? מה קורה שם רגע לפני?

(חושבת)

אז זה די תלוי מאיזו סיבה אני אוכלת.

אם אני אוכלת מתסכול, אז זו מין הרגשה כזו כאילו הקיטור עולה מעל לקו החלק העליון של הגוף.

אם זה כעס – זו מין תחושה כזו שאני או אצעק עכשיו ואדבר לא יפה או אוכל.

ואם זה רעב – זה תחושה של מחסור בקיבה ובבטן ובגוף.

ולפעמים זה גם שיעמום – ואז זה מין תחושת תזזיתיות כזו בגוף של רצון לזוז.

בואי נדבר רגע על כמה טריגרים כאלה: בואי נגיד נדבר על הכעס. כעס זו אנרגיה שביסודה רוצה לצאת החוצה. האם את מרגישה שאת יכולה להוציא את האנרגיה הזו החוצה כשאת כועסת?

(חושבת).

לא.

מה קורה שם שאת לא מרגישה שאת יכולה להגיד את הדברים שהכעס מפעיל? או לצעוק אותם? או להוציא את האנרגיה הזו החוצה? מה זה הדבר הזה שם שאת רוצה להכניס פנימה על ידי האוכל ושלא יצא?

(שתיקה).

לפעמים אם אני אצעק אז זה יהיה על הילדים שלי, ואני לא רוצה, אני עושה את זה גם ככה לפעמים, ולא בא לי עוד אם אני יכולה לשלוט בזה, גם במחיר האוכל. ואם זה מול בן הזוג שלי – אני מרגישה שאם אני אצעק זה רק יחריף את המצב אם אנחנו בריב. אבל אז הרגש כל כך חזק שקשה לי להיות איתו. והאוכל מרגיע אותו.

מה בדיוק קשה שם להכלה בכעס הזה?

לא יודעת.

(חושבת)

זה רגש שהתוצאה שלו יכולה להיות הרס.

תמיד?

לא. אם אני מצליחה להיות עם הכעס הזה בלי להגיב אליו אז לא. אבל אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שזה קרה.

ויש לך דרך כלשהי שאת יכולה להוציא את הכעס הזה מתישהו?

כן. כתיבה מועילה לי מאוד. בהכל. אני יכולה להוציא בה גם כעס.

מה דעתך שכשאת עצבנית – תנסי לפני שאת אוכלת פשוט לשבת אפילו לשנייה ולרשום את הכעס שלך בפנקס כלשהו או אפילו בטלפון? רק על מה את כועסת? לתמלל את זה? הרבה פעמים עצם התמלול מאפשר לנו להכיל רגשות שאם אין לנו מילים אליהן הן נשארות בגדר תחושה פיזית שקשה מאוד להכלה ומעוררת אצלינו את האוטומאט לאכול?

אוקיי, אני מוכנה לנסות את זה.

מצויין. בואי תנסי את זה השבוע, ותראי מה קורה שם. רק השבוע, המשימה הראשונה היא כל פעם שיש כעס – לפני שאת אוכלת לנסות באיזושהי צורה – אפילו במילה – לתמלל. ואני מעזה לשער עוד משהו, ככה לפי האינטואיציה שלי, ותקני אותי אם אני טועה כי מן הסתם אני לא מכירה אותך: יכול להיות שאת כועסת על עצמך כשאת במצב כעס? כלומר – לא מספיק שיש כעס אלא שיש גם כעס על עצמך שאת בכלל כועסת?

כן. מאוד. מאוד-מאוד.

(דומעת)

מה הכאב שעולה כרגע?

כי אני ממש לא רוצה להיות במצב הצועק והעצבני הזה. זה ממש כואב לי פיזית. כשהייתי ילדה אבא שלי היה כועס עליי הרבה וגם היה מרביץ לי, ואני שונאת את המחשבה שאני כמו אבא שלי כשאני כועסת.

נשמע לי שיש שם בפנים ילדה מתוקה שחוותה הרבה כאב. האם את חושבת או מרגישה שהיא היתה אשמה במשהו, הילדה הזו? האם זה הגיע לה הכעס והמכות?

לא. היא היתה שונה ממה שההורים שלה ציפו, והם לא הבינו אותה. אבל היא לא היתה אשמה. היא היתה פשוט היא.

האם יכול להיות שהכעס שאת חשה על עצמך כשאת כועסת הוא עדיין הכעס שאבא שלך חש אלייך כשלא התנהגת כמצופה?

כן, זה מרגיש לי נכון.

(שתיקה)

אם את היית יכולה לקפוץ רגע לעבר, בדמותך הבוגרת, לרגע הזה שניה לפני שאבא מניף את החגורה, ולומר או לתת או לעשות משהו שם, מה היית עושה?

(שתיקה)

הייתי עוצרת את אבא שלי (דומעת). הייתי אומרת לו: חכה רגע, היא רק ילדה! היא לא רוצה לעשות רע! היא לא עושה את זה נגדך! לא מגיע לה המכות האלה!

ואם היית יכולה כמו שאת ככה כיום, עם ההבנה הבוגרת והאמהית שלך, לקפוץ רגע לאחת הפעמים שכעסת על עצמך מול הילדים שלך, מה היית עושה או אומרת או נותנת שם לא' שלא יודעת אחרת עדיין וכועסת ורוצה לצעוק?

(שתיקה).

הייתי נותנת לה חיבוק. אומרת לה שזה בסדר. שמותר לה לכעוס.

(שתיקה).

בעיקר חיבוק. זה מה שחסר לה שם.

בואי תדמייני את עצמך רגע בכל הפעמים שכעסת על הילדים שלך, על בן הזוג שלך, ועל עוד כל מיני אנשים... מצליחה לדמיין את זה?

כן.

...ובואי תדמייני שם את עצמך עם כל ההבנה שיש לך כיום, ופשוט מחבקת את עצמך שם. ככה, כמו שאת. בלי שיפוט, בלי פתרונות. פשוט חיבוק גדול גם לאשה שם שכועסת וגם לילדה הקטנה שכעסו עליה. איך זה מרגיש?

בא לי לבכות... (דומעת)

תני לזה. הדמעות האלה חיפשו דרך לצאת, וניסית לאכול אותן. כי בתוך הכעס הזה יש כאב. ברוב הכעסים האלה יש כאב – גם על הכעס שחווית כילדה וגם על השיפוט שלך כלפי עצמך. ובואי, אם זה אפשרי עבורך, נסי לראות אם את יכולה לתת לעצמך חיבוק בתוך כל הכאב הזה.

(שתיקה)

כן. אני רואה את עצמי מחבקת את עצמי במצבים האלה.

ואולי את יכולה לחשוב על משהו שאת יכולה להגיד לעצמך בכל המצבים האלה?

(שתיקה)

שאת בסדר כמו שאת. פשוט בסדר.

(דומעת)

נכון. את באמת בסדר כמו שאת. ותני לעצמך לשהות רגע במקום הזה שאת מרגישה בו בסדר רגשית.

האם יעזור לך אם תוכלי להעלות את התחושה הזו שאת מרגישה כרגע בכל פעם במצבים שתזדקקי לקבלי הזו בעתיד? במיוחד כשאת כועסת?

כן.

אוקיי. (בשלב הזה אני עושה לה תרגיל NLP התניה של ההרגשה הזו בגוף ("עגינה") שאני לא אפרט אותו במלואו לצורך שמירה על חסיון המטופלת).

בסיום העגינה אנחנו בודקות שכל פעם שנוגעת בנקודה הספציפית הזו מרגישה הכלה כלפי עצמה. א' מאוד מתרגשת מההבנה שיש לה את הכלי הזה תמיד איתה כעת.

בסיום אני שואלת אותה:

אוקיי, אז עם מה את יוצאת היום מהפגישה?

(חושבת)

אז עם שני דברים: הראשון – נקודת העוגן שבה אוכל לגעת כשאני כועסת כדי להפסיק את הכעס על עצמי על הכעס – זה יעזור לי להפחית עומס רגשי במצבים האלה.

והדבר השני – אם הכעס גודש אותי – קודם לתמלל מה אני מרגישה ורק אז אם אני עדיין צריכה אז לאכול.

מצויין. אני חושבת שעשית עבודה נהדרת בשביל פגישה ראשונה. תני לדברים שעשינו היום לשקוע קצת, כי הרבה דברים עלו. אני מודה לך על זה שאת סמכת עליי מספיק כדי לדבר איתי בכנות.

ואני מודה לך שסמכת על עצמך שבאת לפה ואת מתחילה את התהליך לשלום עם האוכל ועם עצמך.