top of page
  • רותי פינק

"אמא, השמנת" היא אמרה לי. זה מה שעניתי לה


"אמא, השמנת", אמרה לי בת ה10 שלי בחוסר נוחות כשהחלפתי חולצה הבוקר. אותה בת ה-10 שבוחנת כעת כל מילימטר במראה במשך שעות כל יום בגלל השינויים שהחלו בגוף שלה.

"נכון, בובי" אמרתי לה ברוגע. אכן, אחרי תקופת האכילה הרגשית שהיתה לי הרגשתי כבדה יותר ושהבגדים יושבים פחות נוח על הגוף.

שתיקה. היא נראית מבולבלת.

"אמא, אני רוצה שתעשי דיאטה" היא פוסקת לבסוף.

"למה?"

היא נראית נבוכה, כאילו משהו עומד לה על קצה הלשון והיא לא מעזה להגיד.

"זה מפריע לך שהשמנתי?" אני שואלת ברכות.

היא נושמת לרווחה, ומהנהנת, שמחה שהוצאתי לה מהפה מילים שלא היה לה נעים להגיד.

"איך זה בעצם מפריע לך, בובי?"

"אני חושבת שזה לא יפה." היא פולטת, עדיין נבוכה. פעם אמירה כזו היתה שולחת אותי לשנאה עצמית. הקול של השנאה עדיין שם, כי הוא הוטמע בי ובכל הנשים בחברה המערבית, וקולות לא באמת נעלמים. אבל היום אני רואה אותו, אומרת לו שלום, מחייכת וחוזרת למרכז שלי.

כי אני יודעת שזה לא הקול שלי. כי בקול שלי, שמצאתי כשהתחברתי אליו חזרה, מעולם לא נראיתי לעצמי פחות יפה כשהשמנתי.

ולכן להרזות בשביל להיראות יפה יותר אף פעם לא החזיק לי את המוטיבציה לשינוי תזונתי יותר משבוע-שבועיים. לא בצום לסירוגין, לא בדל פחמימה ולא בשום דיאטה אחרת.

אבל כשהשמנתי - כן הרגשתי יותר כבדה, פחות אנרגתית, וזה תמיד דירבן אותי להשקיע בעצמי יותר, כי זה היה משהו שהיה מחובר פנימה – הרצון להרגיש קלילה ואנרגתית.

חיה.

"באיזה צורה זה לא יפה?" אני לא מוותרת לה.

היא נבוכה. לרגע היא בודקת בתוך עצמה. לרגע היא מבינה שרזון הוא לא בהכרח משהו שחייב להיות יפה או מכוער, ואולי יש דיעות שונות. "זה פשוט... שונה ממה שאני רגילה." היא מחייכת בסוף.

"נכון, בובי", אני מחייכת איתה, מרגישה איך המתח עוזב את הכתפיים שלה, "אנחנו רגילות לראות פרסומות עם נשים רזות, בובות עם גוף רזה... אבל אם את תסתכלי ברחוב, במציאות האמיתית שלנו, בואי נגידי לי מה את רואה? אילו צורות גוף את רואה?"

"שונות. לא רק רזות", היא מהנהנת. "שמנות, רזות, באמצע..." "אז האם שונה זה בהכרח פחות יפה? אולי שונה זה פשוט מה שזה – שונה?"

היא שותקת, עדיין לא רגועה לגמרי. היא בעצמה מרגישה שונה כל החיים שלה, זה נוגע לה במקום חשוף וכואב.

"רוני, בובי, אני לא הולכת לע