להפסיק עם רודנות הפעילות הגופנית

ואשכרה להתחיל לעשות ספורט...

 

 

 

בבריה"מ לשעבר יש סיסמא מאוד ידועה: 

אם אתה לא יודע איך - נלמד אותך. 

אם אתה לא רוצה - נכריח אותך. 

ככה זה אצלך עם פעילות גופנית?

 

 

בילדותי אהבתי לבצע פעילות גופנית. ריקוד והליכה היו אהבות גדולות שלי. 
בנוגע לאהבת הריקוד - אני חבה אותה לאמי, ששלחה אותי לחוג הספורט הראשון שלי (החלקה על קרח...נו, בריה"מ, אתם יודעים...) בגיל שלוש. 
שנאתי כל רגע! המאמנת היתה אפאתית וחסרת חום ועסקתי בעיקר בלהרגיז אותה ופחות בלעשות מה שהיא אומרת.
אך אמי לא הרפתה עד שמצאה עבורי פעילות גופנית שנהניתי ממנה כילדה - בלט, ריקודים, התעמלות...

אחר כך, בגיל ההתבגרות הסוער, גיליתי את נפלאות ההליכה - זמן איכות עם עצמי, עם מחשבותיי, עם הגיבורים בסיפורים שכתבתי באותה תקופה, עם הטבע ועם עונות השנה.
אני יודעת אלו יתרונות היא נותנת לי אישית - תחושת קלילות (ללא קשר למשקל), בטחון עצמי, תחושת מסוגלות, רוגע ועוד.

אבל כשנכנסתי ל"חשיבה הדיאטטית" בזמנו, לפעילות גופנית החל להיות מקום מאוד תפקודי והיא החלה להזכיר את סטאלין:

יש לשרוף קלוריות, יש לעצב ולהצר היקפים, יש לגרום לגירעון קלורי. 
אם אני רוצה לרזות – כדאי שאעשה פעילות גופנית.

אם אכלתי יותר מדי – כדאי שאקזז את זה ביותר פעילות גופנית.

גם אם לא בא לי – אם אני מספיק רוצה לרזות עליי להפעיל את כוח הרצון ולעשות את הפעילות הגופנית הזו, אחרת הקלוריות ייצטברו...

לפתע ההנאה מפעילות גופנית שליוותה אותי כל השנים נעלמה כלא הייתה. כעת הייתי צריכה "לסחוב" ו"להכריח" את עצמי לעשות פעילות גופנית.

והיה גם את הצד השני של המטבע – אם אני רזיתי, אני לא חייבת לבצע פעילות גופנית. הרי אין לי צורך מיוחד בשריפת קלוריות, לא? מקסימום איזה עיצוב/חיטוב פה ושם...

 

בחשיבה כזו ההסתכלות היתה מאוד שכלתנית – אין מקום לרגש. בא לי ספורט? לא בא לי? למי אכפת?! אני חייבת וזהו, כמאמר האמרה הרוסית.

אם נהניתי מהפעילות הגופינת – מה טוב. אם לא – או שהכרחתי את עצמי בכוח לזמן מסויים או שאקרא לעצמי עצלנית או "בטטת כורסא" על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך על ההערכה העצמית שלי...

 

זה הגיע למצב שמאדם שאוהב פעילות גופנית הפכתי לאדם שמכריח עצמו, שונא כל רגע ומנסה למצוא תירוצים להפחית את כמותה בכל הזדמנות. 

ואז גיליתי שאהבה למשהו לא יכולה להתקיים ללא יכולת בחירה. אם אני חייבת, אני לא יכולה לבחור. ואם אינני יכולה לבחור - סבירות נמוכה שאוהב.
 

ולכן אני רוצה לעודד אותך להסתכל על הפעילות הגופנית מתוך המקום המיטיב, האוהב והמכבד ולא מתוך המקום המכריח והרודני. להגיד לסטאלין הפנימי להתראות. אני רוצה לשאול אותך משהו שאולי אף אחד לא טרח לשאול אותך:

האם חווית אי פעם כמה כיף זה לזוז?

האם מצאת פעם את צורת התזוזה שכיף לך לבצע – שמחייה את הנפש? שגורם לך לצאת עם ניצוצות בעיניים ותחושת high?

יום אחד נפלא הבנתי שמספיק. מספיק עם רודנות הפעילות הגופנית. שאם אני עתידה להמשיך בה, כדאי שאני אחזור למה שאני אוהבת, בהזדמנויות שאני אוהבת.
ונחשי מה קרה...

(ספוילר: התחלתי לעשות אותה הרבה יותר מבעבר...)

אם תגלי את הפעילות הגופנית שאת נהנית לעשות - במצב כזה התגמול של ההנאה ידרבן אותך להמשיך ולעשות אותה. 

כי אם לא, את תוכלי להכריח את עצמך לעשות פעילות גופנית למשך זמן מסויים בעזרת השקעת הרבה אנרגיה וכוח רצון.

 

אבל הינה גילוי נאות מתחום הפסיכולוגיה: כוח רצון מחזיק לזמן מסויים.

לא לכל החיים.

כוח רצון הוא משאב מתכלה. הוא טוב להתנעת תהליכים, לא לשמירה עליהם כל החיים.

אז אם את כל פעם תצטרכי להפעיל כוח רצון כדי לצאת לפעילות גופנית שאת לא נהנית ממנה – מבטיחה לך שזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

 

ומה אם בחיים לא אהבתי פעילות גופנית? – את שואלת.
אספר לך משהו מנחם: בני האדם נולדו לזוז ולהתנועע. למעשה המוחות שלנו מחווטים בצורה כזו שאם נזוז לאורך מספיק זמן נתחיל להתגעגע לתחושת התזוזה ואז לא נצטרך להכריח את עצמנו! לדוגמא, בימים שאני לא עושה פעילות גופנית הגוף שלי מתחיל ממש לבקש אותה – אני מרגישה צורך פיזי אמיתי לזוז. אבל כל זה קורה במידה ואני עושה פעילות באופן קבוע ולא לעיתים רחוקות.

וכדי להגיע לכך חשוב למצוא משהו שאת נהנית לעשות, או לחליפין להתמיד לפחות 28 ימים (הזמן הדרוש לתחילת ליצירת הרגל) במשהו שאת חושבת שתלמדי לאהוב. נקודת המפתח כאן היא אהבה והנאה. בלי הנאה, בלי תחושת "פרס" בסוף הפעילות את רק סוחבת עוד אבן סיזיפית במעלה ההר, אבן שעתידה ליפול.

 

אז איזו פעילות גופנית מהנה אותך? ריקודים? ריצה? טיולים? יוגה?

חפשי ואל תתייאשי עד שתמצאי!

 

 

באהבה,

רותי