מה זה ב-א-מ-ת לאהוב את הגוף

שלשום היתה לי תובנה משמעותית:

יש הבדל גדול בין להיות בסדר עם הגוף שלי, לקבל אותו בכל גודל וצורה, לבין לאהוב אותו.

למען האמת הרבה זמן הרגשתי "בסדר" עם הגוף שלי. הוא היה שם, עם כל היתרונות והחסרונות שלו, ואני הייתי שם, עם כל הדעות שלי על צורתו.

היינו כמו שתי יישויות די נפרדות: אני והוא.

אני הייתי המובילה, קובעת הטון, והוא היה כלי שבעזרתו רציתי לטרוף את החיים.

הייתי בוחנת אותו כל הזמן: האם הוא מתאים לצורת הגוף האידיאלית שרציתי להיות בה? האם הוא מתאים בצבע העור? בצבע השיער?

האם הוא מצליח לבצע את כל מה שאני רוצה ממנו - ריצה? הרמת משקל? משמרות לילה?

היו לנו כמובן קווים משיקים - למשל פעולות שהיה לי כיף לעשות עם הגוף שלי: ספורט, סקס, מסאז'ים, ארוחה טובה, תבילה בים וכו'...

אבל בפועל לא באמת הרגשתי "שייכת" אליו. למעשה במדיטציה אחת לפני שנים רבות הרגשתי שאני יוצאת ממנו (הסתבר שכבר אז היו לי יכולות אנרגטיות) - וכל כך נבהלתי שבמשך שנים היו לי חרדות בלתי פתורות שאני אצא מהגוף והוא ישאר שם לבד ללא הנשמה שלי... (החרדות האלה נפתרו בעזרת תטא הילינג, מסתבר שהם הופיעו מסיבה מאוד הגיונית, אבל זה לפוסט אחר...).

כמובן שגם טיפחתי את הגוף שלי: עשיתי ספורט בצורה קבועה, השתדלתי להקפיד על תזונה מתאימה, ואפילו חשבתי שאני מקשיבה בצורה מדוייקת לרעב ולשובע ולמה שגופי באמת רוצה לאכול.

אבל בפועל הגוף שלי היה משהו שיש לאלף, לנהל.

לא באמת אהבתי אותו, אלא "סבלתי" אותו - כלומר מבחינתי אם היתה לי את האפשרות הייתי בוחרת גוף אחר, אבל כיוון ש"נתקעתי" עם הגוף הזה, אין ברירה אלא ללמוד "לחיות איתו".

ושלשום, בזמן אמבטיה הגיעה התובנה, תוך כדי כך שאני שוטפת את הבטן שלי, שתמיד ניסיתי להלחם בה ולאלף אותה לרצונותיי:

פתאום הגיעה אליי השאלה: מתי בעצם אני זוכרת את עצמי אוהבת את גופי? חיטטתי בנבכי הזיכרונות ולתדהמתי הבנתי שאי שם בסביבות גיל 5 הפסקתי לאהוב את גופי ולהיות מחוברת אליו. מישהי, בנסיבות כלשהן אמרה לי שאני שמנמונת. היא אמרה את זה באהבה רבה ומתוך דאגה לכך שאראה טוב (שכן התפיסה המובילה בעולם היתה שמראה של אשה הוא אחד הנכסים החשובים ביותר שלה). אבל באותו הרגע, בהבנה של ילדה, גופי הופקע מרשותי: במקום לחגוג אותו, להינות ממנו ולחקור אותו (מה שהיה באותו הזמן), הוא הפך להיות מוצג שיש להתאים את משקלו וצורתו לדרישות ספציפיות, במקום פשוט לחיות בו בשלום.

תמיד אמרתי למטופליי שעליהם לקבל את צורת גופם כפי שהיא. אבל בפועל כשהסתכלתי על הגוף שלי תמיד "לקבל את מה שיש" לווה באיזו אנחת אכזבה - "טוב, אני אקבל את מה שיש כי אין ברירה..."

וכך במשך שנים זה מה שחילחל לתת המודע שלי: הגוף שלי לא בסדר, לא אהוב, הוא שמן ויש לשנותו. הוא למעולם לא עמד בציפיות.

וזה המסר האנרגטי שחלחל לתוך כל אחד מהתאים שלי במשך שנים. מסר שניתן היה לחוש בצורה אנרגטית (למשל בעזרת תטא-הילינג), לו הייתי טורחת לשבת עם עצמי ולהקשיב באמת.

אבל הייתי עסוקה מדי בלרפא אחרים משנאת הגוף שלהם... מבלי להבין שאני מנסה לרפא את עצמי.

תמיד קל יותר לעזור לאחרים...

ובאותו הרגע, באמבטיה, הבטחתי לגופי שכעת אכניס לתוכו אנרגיה אחרת: אנרגיה של אהבה ללא תנאי.

כעת אני אוהבת אותך, אמרתי לו. אוהבת אותך ומטפחת אותך כאילו היית ילדי. הרי לילדים שלי אני לא מציבה תנאים לאהבה. אני לא אומרת להם שהם יהיו מספיק טובים רק אם הם יהיו Y, X ו-Z. הם אהובים בשבילי כמו שהם, גם כשהם ממש לא מתנהגים לפי ציפיותיי...

ולמרבה השמחה, בעזרת טכניקה של תטא הילינג (שאני עושה גם עם מטופליי) גופי ענה לי: תחושה נעימה של חום פנימי התפשטה בו - חום של אהבה ללא תנאי שמזינה כל תא ותא בתוכו. וכשביקשתי, בעזרת התטא, לדבר איתו, הוא אמר לי: "כמה זמן רציתי שתאהבי אותי כמו שאני. אבל את רק רצית לשנות אותי. כל פעם ניסיתי למצוא חן בעינייך, אך לך לא היה מספיק. אז באיזשהו שלב וויתרתי: התחלתי לעלות במשקל. התחלתי לשנות את ערכי הסוכר בדם. עייפתי."

ולאור זאת ביקשתי מגופי סליחה. וביקשתי סליחה מעצמי, על ששנים רבות חייתי מתוך חוסר אהבה אמיתית לגופי. חיבקתי את עצמי והבטחתי לעצמי שכעת אני אוהבת כל חלק בתוכי.

יש לי כעת מסע גדול לעשות: מסע שהעברתי את לקוחותיי בו, וכעת אני צועדת בו בעצמי: מסע של לסלוח לעצמי על כל חוסר הדיוק שהיה מנת חלקו של גופי, ולהתחיל להיוועץ זו באמת.

חוזה חדש ערכתי איתו תחת אותו זרם המים באמבטיה: חוזה של הקשבה וטיפוח הדדיים, כדי לרפא אותו מכל השליליות שהיתה מנת חלקו, ולהחזיר לו את אשר אבד לו לפני שנים רבות: אהבה אמיתית.

באהבה,

רותי

#אהבהלגוף #ללאדיאטה #הקשבהלגוף