אכילה רגשית בתגובה ללחץ (פרק 2 בסדרת "בטיפול" אצל דיאטנית לא קונבנציונאלית)

הינה תמלול הפגישה השניה שעשיתי עם א' (הינה לינק לפגישה הראשונה), שבה אני מאפשרת לכם להציץ לקליניקה שלי, המקום האינטימי ביותר מבחינה רגשית עבורי בעבודה שלי.

אני עושה את זה באישור של מטופלת מקסימה שהציעה את זה כדרך לעזור לה לקבל תמיכה ותגובות מבלי להיחשף בפרטיה האישיים, והפוסט הזה עבר את האישור שלה בטרם הפרסום.

אנא, אם אתם מגיבים, זכרו כי מדובר בנפש אדם שהעז לחשוף את החולשות שלו לפניכם, אז היו עם חמלה.

כל הפרטים המזהים שונו או נמחקו לשמירה על פרטיות המטופלת.

לצורך אנונימיות נקרא לה א'.

שימו לב - התמלול שכאן הוא לא מה שאני עושה עם כל מטופל ומטופל. פשוט כי בקליניקה הפרטית שלי אני לא עובדת לפי שבלונה אחת שאני מנסה להתאים את כולם לתוכה. יש לי המון כלים גם תזונתיים וגם פסיכולוגיים, והתפקיד שלי כפי שאני רואה אותו הוא להתאים את הכלי המתאים למטופל המתאים. אבל חשוב מזה, ולפני כל הכלים כולם - להיות שם עבור האדם שמולי ממקום של קבלה, הכלה ואמונה ביכולות שלו.

התגובות שלה הן בפונט רגיל.

את התגובות שלי כתבתי בפונט מודגש.

תקציר פגישה קודמת:

א' באה אליי עקב חוסר יכולת להתמיד בתזונה קטוגנית וצום לסירוגין. המטרה שלה היא לרדת במשקל, כי למעט זאת היא בריאה. במהלך הפגישה עלה שאחד התפקידים של האוכל בחייה היא הוא להחביא ולהשתיק כעס במקום לתת לו לעלות. עשינו על כך עבודה רגשית ובעזרת NLP, הטמענו לה עוגן (נקודה שכשנוגעים בה עולה בגוף רגש מסויים. טכניקה בסיסית של NLP) שכשנוגעת בו מרגישה שמקבלת את עצמה גם במהלך כעס, וסיכמנו שאם עולה כעס – תנסה לתמלל את הכעס בפנקס או בפלאפון.

הי, יקירה. מה שלומך? לא נפגשנו חודש, עם כל החגים האלה. בפגישה הקודמת עבדנו על ... (אני מזכירה לה את הפגישה הקודמת)... בואי ספרי לי איך את מאז הפגישה הקודמת.

טוב ולא טוב. הטוב זה שמה שעבדנו עליו בפגישה הקודמת (הערה שלי: עבדנו על נושא הכעס. ניתן לקרוא את כל התמליל של הפגישה הקודמת כאן) – הסתדר. גם כשכעסתי – משהו בי השתנה.

מה השתנה בדיוק?

כאילו...איכשהו הצלחתי לא לשפוט את עצמי במהלך הכעס. בהתחלה נזקקתי לנגיעה בעוגן מדי פעם, ובאמת – כל פעם שנגעתי בעוגן בזמן כעס השתלטה עליי מין הרגשה כזו כאילו אני רגועה ומחובקת. זה היה ממש חדש לי! ולאט לאט לא נגעתי בכלל בנקודה הזו, פשוט נעלם השיפוט שהיה לי בזמן כעס. והקטע המדהים הוא שעדיין כעסתי, אבל לא הלכתי לאוכל! כאילו מאז הפגישה הקודמת לא הייתי צריכה את האוכל. יכולתי פשוט לכעוס ולא להאשים את עצמי!

מדהים... זה ממש משמח. זו בדיוק היתה המטרה של מה שעשינו, לא ככה? כשנגענו במה שבדיוק עשה לך את האכילה הרגשית בסיטואציות הכעס, כשרק נתת לו להתבטא במילים, במפגש הקודם, והורדת שם את השיפוט והכנסת הכלה וקבלה – כמה זה שינה לך את כל התגובה! לפעמים לא צריך לשנות משהו בעצמינו, פשוט לתת לו להיות, ואז זה מוריד לחץ...כמו להוציא את הרוח מהמפרשים של האכילה הרגשית בנקודה הזו!

כן, זה היה ממש לא יאומן. וזה פשוט לחלוטין הוריד לי את הצורך לאכול בזמן כעס! כאילו, חשבתי על זה בחודש האחרון – איזה קטע, אני אשכרה כועסת ולא אוכלת. ממש, שום טריגר לאכילה אין לי שם! כאילו אם היית אומרת לי את זה לפני חודשיים נגיד, שאני אוכל להיות ככה – לא הייתי מאמינה. דוגרי.

כן, זה באמת מדהים כמה השורש של אכילה רגשית יכול לשבת על דברים שלא נראים קשורים באמת. אני מאוד שמחה עבורך. עשית עבודה נהדרת בנושא הזה, עם הרבה מאוד מודעות וקצרת את הפירות מאוד מהר. לרוב לוקח יותר מפגשים להגיע לעומקים כאלה שהעזת להגיע אליהם כבר במפגש הראשון.

ספרי לי, מה עוד היה לך החודש?

אז זהו, שבזכות זה שלא כעסתי הצלחתי להתמיד בתזונה דלת פחמימות סטייל קטוגני. וזה היה ממש נפלא! החלטתי שאני הולכת על זה קודם (הדל פחמימות), ואז עוברת לצום לסירוגין. ובאמת, בהתחלה הצלחתי להתמיד בתזונה ממש דלה בפחמימות. אפילו עם החגים. ואני די גאה בעצמי!

לגמרי...יש לך במה! עוד החגים הפעם היו עמוסים במיוחד בארוחות עם כל השבת-חג-שבת-חג שהיה...

...בדיוק. אבל...וזה ה"אבל": החזקתי מעמד שבועיים בתזונה דלת פחמימות ואז עברתי לצום לסירוגין, והלך לי נורא בקלות, כמו שבפעמים הקודמות היה. והתחלתי להרגיש ירידה בהיקפים, והיה לי ממש סבבה, התיאבון ירד בטירוף... אבל אז נשברתי ובמשך יומיים אכלתי יותר פחמימות. לא בטירוף, אבל שוב, זה כאילו קורה כל פעם מחדש: היה לי מין צורך כזה כאילו להרגע עם האוכל. מין להוריד לחץ כזה. ומשם הכל הדרדר: ניסיתי לחזור לצום לסירוגין והיה קשה אז חזרתי לדל פחמימות, אבל נשקלתי הבוקר לפני שהגעתי אלייך ובכלל לא ירדתי. וזה מרגיש כאילו עשיתי באמת הרבה דברים החודש, אבל אפס תוצאה ותחושה ממש לא נעימה עם זה.

אוקיי. אני רוצה להגיד לך קודם כל שבאמת עשית עבודה טובה החודש. כשאנחנו מסתכלים על עבודה טובה – אנחנו מסתכלים על הטווח הרחוק, ולא רק הקרוב. אם את רוצה שהמשקל שאת מורידה יירד לאורך זמן – חשוב להסתכל על כל זה כאיזשהו תהליך שאת הולכת בו, ואני מלווה אותך, ואנחנו לומדות את הדרך *שלך* ביחד איתך: באיזה קצב את יכולה ללכת, באיזו צורה, עם איזה ציוד. והחודש עשית כברת דרך: תחשבי על זה, הצלחת בלי הפעלת כוח רצון מיוחד להתגבר על אכילה רגשית כשאת כועסת, שזו היתה כמות לא קטנה של אכילה רגשית אצלך לפי מה שסיפרת לי. אז זה לא שאת באפס תזוזה. היתה תזוזה. את פשוט עדיין לא רואה אותה במשקל מכמה סיבות: א. יש עוד דברים רגשיים שמקושרים לאוכל שכדאי לפרק, כי הרי פירקנו רק אחד מהכמה שהעלית בפעם הקודמת. ב. צריך לתת לתזונה זמן לעבוד ולעשות את ה"קסם" שלה.

כשאני אומרת את זה ככה, איפה את עם זה?

(חושבת)

אני מבינה...אבל זה מאוד מאכזב. מרגיש שאני עושה הרבה יותר מאמצים מאנשים אחרים ולא מצליחה לרדת במשקל. וגם מרגישה כאילו משהו פגום בגוף שלי שלא מצליח לרדת במשקל.

האם המשקל תלוי רק במאמצים שאת עושה?

כן, ברור! ככל שאני מצליחה יותר לשמור על התזונה ככה אני מצליחה לרדת.

בהחלט. אני איתך בזה. הכוונה שלי בשאלה היא – האם את חייבת להתאמץ בשביל לרדת במשקל? האם *התאמצת* בעניין אי האכילה בתגובה לכעס החודש? או שזה פשוט הגיע?

טוב, זה הגיע. לא ממש התאמצתי. אולי רק ב2-3 פעמים בראשונות לגעת בעוגן. ואח"כ זה הגיע.

נכון, כי הגוף זכר את הנקודה הזו וזה היה כלי שעבד עבורך. במינימום מאמץ. נכון? ואני רוצה לשאול אותך עוד משהו: מהו מאמץ בשבילך? כי את מדברת עליו בקונוטציה שלילית, אז אני רוצה לוודא שאני מבינה אותך היטב.

מאמץ זה כשמנסים בכל הכוח.

בסבל?

כן.

את מרגישה שסבלת החודש?

באיזשהו מקום – כן.

במה בדיוק את מרגישה שסבלת?

(נאנחת)

האמת? בעיקר בקטע המנטאלי. כי פיזית לא הייתי באיזה רעב, אפילו היתה לי רתיעה קלה מאוכל. אבל הקטע המנטאלי של הסבל היה הלא לאכול כשבא לי להתפנק, או כשהייתי בלחץ או בעייפות. הפחמימות שאכלתי היו פתיתים, ואכלתי אותן בגלל עייפות. ובמצב כזה לעצור את עצמי – מנטאלית – זה היה סבל. אז כן, זה היה מאמץ בשבילי.

את צודקת לגמרי שהעבודה המרכזית בשינוי הרגלי האכילה היא מנטאלית. אני לגמרי איתך בזה. יחד עם זאת, אני תוהה אם באמת השינוי הזה חייב לכלול סבל? כי אני אגיד לך את האמת, אני לא מאמינה שכשאנחנו סובלים – יש לנו הרבה מוטיבציה להמשיך. סבל לא יוצר איזה רצון חזק לשאוף אל מה שגורם לנו סבל. אז אם הרגלי האכילה שלנו מרגישים לנו כמו סבל, אנחנו נופלים כל הזמן.

אז מה עושים?

או, שאלה נהדרת. המטרה שלי בטיפול הזה היא לעזור לך למצוא בדיוק את הכלים שיאפשרו לך את השינוי המנאלי והתזונתי בלי לחוש סבל. כי עובדה, ברגע שטיפלנו בשורש של האכילה בתגובה לכעס – הפסקת לסבול שם, והתחלת ליישם אכילה קשובה מבלי להצטרך במאמץ גדול. לא ככה?

(חושבת)

אז מה שאת אומרת זה שזה לא הצום לסירוגין או התזונה דלת הפחמימות שמייצרת אצלי את הסבל, אלא עצם הצורה שאני מתייחסת אליהם?

בינגו! תדמייני מצב שבו את רואה בצום לסירוגין ובתזונה דלת הפחמימות משהו שהוא עוגן מבטחים, וטוב לך בו, וכיף לך בו, ואת אומרת לעצמך – "וואי, איזה מזל שאני בתזונה הזו...איזה כיף לי...כל כך קל לי...אחרים מסתבכים ולי כזה פשוט וכיף...איך הם חיים ככה? איך אני חייתי עם הפחמימות האלה?" לא ירגיש לך פשוט ונעים לעשות את התזונה הזו ככה עם המערך המחשבתי הזה?

ברור! אבל אני ממש לא שם עדיין.

נכון. וזה בדיוק הסבל. השאלה החשובה היא האם היית רוצה להיות במקום כזה עם האוכל שבו זה כיף לך?

ברור! זה חלום!

אז אם את רוצה – זה לגמרי אפשרי. וכל מה שצריך בשביל זה - זה בהדרגה למצוא לך בדיוק את הכלים המתאימים לדרך שלך לשם. כמו הכלי שמצאנו בפגישה הקודמת – של הקבלה העצמית! כלומר – למצוא כלים שמורידים את הסבל ואת המלחמה הזו. לא להילחם לעצור את עצמך מלאכול אם את בצום לסירוגין או להימנע מהפתיתים כשאת בלחץ, אלא שבדיוק כמו ש"ירד" לך מהצורך באוכל כשאת כועסת – פשוט לא יהיה לך צורך באוכל שם. לא יהיה לך יותר פשוט וקל ככה?

(שתיקה. א' חושבת).

לא חשבתי על זה ככה. זה כאילו הרגיש לי תמיד צורך באיזו מלחמה. כאילו – ההורים שלי שמנים, אז אני צריכה גם להילחם על המשקל. (מגחכת) קצת כאילו זו איזו שייכות משפחתית...

את יכולה בהחלט להשתייך למשפחה שלך, ונשמע שזה חשוב לך. השאלה היא אם את חייבת את המשקל כאות השתייכות למשפחה?

(חושבת).

כאילו זה מצחיק לחשוב על זה כאות השתייכות, זה לא באמת אות השתייכות, ובטוח לא אחד שצריך להתגאות בו. אבל באיזשהו מקום זה מרגיש כאילו אני שייכת למשפחה שלי, במיוחד לאבא שלי, אם אני בעודף משקל.

האם אם תרזי תרגישי פחות שייכת למשפחה שלך?

(חושבת)

כן...באיזשהו מקום כן...כאילו יהיו פחות דברים דומים...

בואי נבדוק רגע, באילו תכונות חשוב לך להיות שייכת למשפחה שלך? באילו תכונות את גאה שאת שייכת למשפחה ולאבא שלך?

יצירתיות...חוכמה...עוצמה פנימית...יציבות...אופקים רחבים...משהו כזה...

נפלא. אלה באמת תכונות מדהימות. כמה עוצמה יש אפילו ביצירתיות, ביכולת ליצור דברים ורעיונות יש מאין! וכמה רוחב אופקים צריך בשביל זה! זה לגמרי תכונות להיות גאה בהם ולהשתייך אליהם.

ואני רוצה לשאול אותך בדיוק בהקשר שלהם – אם תרזי – האם תרגישי שאיבדת חלק מהם? (אני מקריאה לה עוד פעם את התכונות שציינה)

לא, לא ממש...

אף אחת מהן?

(חושבת)

אולי את היציבות... כן, זה קטע...כי שומן ומשקל נותנים תחושת יציבות כזו, של קרקע.

את מרגישה שחסרה לך קרקע ויציבות?

לא. לא עם המשקל הנוכחי. אבל יש משהו בקלילות שמרגישים כשיורדים במשקל שמפחיד אותי.

מה בדיוק?

(חושבת)

וואי, זה קטע...אני מבינה פתאום למה אכלתי את הפתיתים האלה במשך יומיים שחרגתי...

למה?

כי בעלי לקח על עצמו עכשיו איזה פרוייקט ונמצא פחות בבית. הפרוייקט הזה ישדרג אותנו משמעותית, אבל הוא נורא לחוץ ממנו, וזה מלחיץ אותי. נורא מלחיץ אותי. ופשוט הלחץ הזה ביחד עם תחושת הקלילות של הצום והתזונה דלת הפחמימות גרמו לי להרגיש שאני צריכה משהו שייצב אותי. אז הלכתי לאוכל, במיוחד פתיתים – שזה הכי נותן תחושה של "דפיקת ראש" אצלי, כמו סמים. הלכתי לזה כדי להרגיש תחושה של יציבות, כאילו אני שם, יציבה, לא נאבדת. כמו עוגן.

זו התבוננות מדהימה. אני חושבת שאת צודקת מאוד. אוכל הרבה פעמים נותן לנו תחושה של יציבות.

(נראית מרוגשת מהתובנה) כן, לגמרי! ואני מרגישה את היציבות הזו ממש בגוף כשאני אוכלת! כאילו צום לסירוגין ותזונה דלת פחמימות יוצרים אצלי תחושה של קלילות כזו, כאילו אני נעה עם הרוח...ולא יציבה...ובמצב השינוי הגדול הזה שהיה לנו בבית השבוע – הייתי זקוקה לגמרי ליציבות הזו!

ממש ככה! בתקופות של שינויים אנחנו זקוקים לתחושה שיש דברים שהם כן יציבים בחיים שלנו. ובחברה שלנו האוכל תמיד זמין, אז הוא ממש יציב! כאילו ניתן לסמוך עליו שתמיד יהיה שם.

(מגחכת) כן, במיוחד פחמימות.

לגמרי...

ואני תוהה – אם היתה לך תחושת יציבות כזו שם במקום הזה של השינויים ושל הלחץ עם הפרוייקט של בעלך, או תחושת יציבות בכלל, את חושבת שהיית זקוקה לאוכל שם?

(חושבת)

לא יודעת...כאילו מצד אחד לא...אבל מצד שני אני מרגישה שיש משהו בתחושת הקלילות הזו שנוצרת בעקבות צום לסירוגין ותזונה דלת פחמימות שמפחידה אותי.

אוקיי, אז בואי נבדוק קצת יותר מה קורה שם, מה את אומרת?

יאללה.

אוקיי...בואי תספרי לי קצת על התחושה הזו שמפחידה אותך של הקלילות: מה בדיוק מפחיד אותך בה?

תחושה כזו של חוסר יציבות, כאילו אני אעלם. כאילו אין לי מספיק כוחות להכל.

למה את זקוקה כוחות בדיוק?

לעמוד בכל המשימות שלי. כאילו יש יותר מדי דברים בחיים שלי לעשות, ואני צריכה בשבילם כוחות.

אילו דברים?

ילדים, עבודה, המטופלים שלי (א' מטפלת עצמאית במקצועה), העסק שלי...ועכשיו יש לי גם פחות עזרה בבית כי בעלי על הפרוייקט הזה. אז אני מרגישה שאם לא יהיו לי מספיק כוחות לכל זה הכל יקרוס. ואז התחושה הזו של הקלילות מפריעה לי באיזשהו מקום. או מפחידה אותי.

מה בדיוק מפחיד אותך בה?

שדברים לא יקרו אם אני לא אזיז אותם. יש יותר מדי דברים עליי כרגע, וגם אני רוצה להתפתח בדברים שאני עושה, אז הכל ביחד – פשוט יותר מדי דברים...וזה הכל עליי.

נשמע לי הרבה דברים...כאילו את מוצפת בהמון דברים שאולי הם קצת טו מאץ' בהרגשה שלך.

לגמרי. מין תחושה כזו של "עזבו אותי בשקט, אין לי כוח לכלום". כל היום טלפונים, ושיחות עם מטופלים, ועבודה, ויועץ השיווק שלי שכל הזמן אומר לי עוד דברים לעשות ועוד ועוד, ועבודות בית, והילדים שלי...וגם הרצון לרדת במשקל. זה הכל טו מאץ'. (דומעת)

יקרה שלי, תגידי, אולי תחושת היציבות הזו שאת מחפשת זה כי ככל שיש יותר על הכתפיים צריך יותר בסיס איתן על הרגליים?

כן, לגמרי.

ויכול להיות שיש עלייך יותר מדי?

(דומעת)

כן, לגמרי יש עליי יותר מדי. אבל מה אני יכולה לעשות? מישהו צריך לעשות את כל זה.

הממ...כן...לגמרי...ואני תוהה אם את כל זה צריך לעשות בן אדם אחד...או במקרה הזה – את. או שאולי עוד אנשים יכולים לחלוק איתך את זה?

(חושבת)

אני אתן לך דוגמא: לא ישנתי מספיק כל השבוע לפני שחרגתי עם הפתיתים. למה? כי יש לי מטופלים שדחיתי אותם בגלל שהשבוע היה לי איזה משהו אחר שלא יכולתי לחלוטין לדחות אותו כבר, אז דחיתי כמה מטופלים לשעות המאוחרות של הערב על חשבון השינה שלי. ואז אין לי שינה – אני עייפה – ועוד יש לי עוד פחות כוחות.

ייתכן שאני טועה, תבדקי את זה, אבל אני שומעת פה עניין של גבולות שלך מול אחרים ומול הציפיות שלך מעצמך. של הקושי לווסת את הציפיות שלך מול עצמך ומול התפקוד שלך בכל המישורים, מול היכולות שלך. האם זה המצב?

כן. ממש ככה. זה ברור שזה בעיה של גבולות. כי יכולתי להגיד למטופלים האלה שאני אקבל אותם בשעות העבודה הרגילות שלי יותר מאוחר, אבל היה כואב לי עליהם, הם באמת זקוקים לעזרה. אז מה, אני לא אעזור להם? וגם אם לא אקבל אותם השבוע זה יפגע לי בפרנסה...אני עצמאית...

נכון...אני שומעת אותך מאוד אכפתית כלפי המטופלים שלך, כלפי הילדים שלך. מטפלת מאוד אכפתית ואמא מאוד אכפתית. ואדם אכפתי באופן כללי. ואני תוהה, לעצמך את אכפתית באותה מידה?

ברור שלא. אני במקום האחרון...טוב...לא האחרון אבל לא העיקרי כאן.

אז אולי נתחיל בלהעלות אותך בסולם סדרי העדיפויות?

זה יותר קל להגיד מאשר לעשות.

אולי. בואי נבדוק. מה שאני שומעת זה אשה שצריכה כבר כוח שהוא מעבר ליכולות שלה, שיש יותר מדי על הכתפיים שלה, והיא מרגישה שמרוב שיש לה הרבה על הכתפיים היא תיכף נופלת, אז היא צריכה יציבות. כי תחשבי על זה, אדם עם מלא מזוודות על הכתפיים – אם נוריד לו כמה מזוודות – הוא לא יזדקק לאותה מידה של יציבות לעומת אדם עם יותר מזוודות. נכון?

כן. אבל איך מורידים את העומס הזה?

שאלה נהדרת. בואי נחשוב ביחד. מה את אומרת? האם יש משהו שיכול ליצור אצלך יותר יציבות בחיים? או לחליפין, אולי את יכולה דווקא להפחית משהו עכשיו?

אני חושבת שאני מצפה מעצמי ליותר מדי. ולא שמה את עצמי בחשיבות משמעותית לעומת המטופלים שלי.

מטפל לא יכול לטפל בצורה מיטיבה אם הוא שחוק. ושחיקה קורית כשאת לא קשובה לעצמך וליכולות שלך. אז בסופו של דבר זה עלול לפגוע לך בעבודה. אגב, זה רלוונטי לכל בני האדם, לא רק למטפלים. אם אנחנו שחוקים – אין לנו כוחות לאחרים והיצירתיות שלנו נכבית, ואז זה יכול גם לפגוע בפרנסה.

אני חושבת שאשים לב על זה יותר השבוע. פשוט לא קל לי לתעדף את עצמי יותר גבוה מאשר אני עכשיו.

למה?

כי זו אגואיסטיות. אני כבר מספיק מתעדפת את עצמי בזה שאני יוצאת לספורט, אוכלת בריא יחסית, נוסעת לחו"ל מדי פעם...אז עוד לתעדף את עצמי? לא מוגזם?

ממי שמעת את המשפט הזה בעבר? (הערה: כי היא אומרת אותו בטון שנשמע כאילו הוא של מישהו אחר)

(חושבת)

ההורים שלי. מבחינתם לוותר על עבודה, להעדיף חופש או מנוחה על פני עבודה היה אגואיסטיות מוחלטת.

והאם זה שירת אותם טוב?

אותם כן. הם באו ממשפחות מאוד עניות וצמחו להיות מאוד מבוססים בזכות הגישה הזו.

זה באמת משהו שספגת בילדותך. ואני תוהה עם א' הבוגרת עכשיו: איפה את עם הגישה הזו כיום? האם היא משרתת אותך באמת? כי את ההורים שלך זה שירת כי הם חיו בזמן אחר, בתנאי חיים אחרים, עם אופי אחר...ואת חיה בחיים אחרים ובתקופה אחרת, ובתנאי עבודה אחרים...אז אני תוהה ביחד איתך: האם את מרגישה מחוברת באמת למשפט הזה? או שהוא לא משרת אותך במיוחד.

(חושבת).

זה לא נכון לי באמת. זה מוסיף לי עומס.

ויש לזה מחירים רגשיים. וגם באוכל.

(שותקת, חושבת)

נכון.

את חושבת שאת יכולה לעשות עם זה משהו פראקטי בחיים שלך, לאור ההבנה הזו שמתחילה להדהד בך?

אני צריכה לבדוק אי ךלשים את הגבולות בצורה ברורה יותר. עוד אין לי תשובה חד משמעית, אבל זה בטוח משהו שאשים לב אליו עד הפגישה הבאה שלנו. כי אין ספר שזה פוגע בי.

נהדר. סיכמנו. והאם תרצי שנתמיע לך עוגן ליציבות בחיים שלך בינתיים, עד אז? כמו שעשינו בפעם הקודמת עם קבלה עצמית?

אני אשמח.

אנחנו מטמיעות לה את העוגן של תחושת היציבות שתוכל להשתמש בו כדי להפעיל את הרגש הזה בעזרת מגע בנקודה הזו.

בסיום אני שואלת אותה:

אז עם מה את יוצאת מהפגישה הזו היום?

עם ההבנה שעליי לשים את עצמי גבוה יותר בסדר העדיפויות. וליצור עוד דברים של יציבות בחיים שלי.

כמו מה עוד?

אני חושבת שאחזור לעשות מדיטציה. זה היה עושה לי פעם יציבות, כשהייתי עושה אותה אופן קבוע.

נהדר. רעיון נפלא. זה יישים בחיים שלך כיום?

כן, לגמרי.

נהדר. אז זו המשימה שלך עד הפעם הבאה.